אחד הדברים שתמיד מזכירים לי את סבתא שלי וגם תמיד יזכירו לי אותה כל עוד המוח שלי מתפקד, זה הדבקות שלה בקריאת פרשת השבוע. מאז רגע אחד מסוים בזמן, לא זוכרת מתי בדיוק זה התחיל או התגבר – לא עבר שבוע אחד שבו היא לא הקפידה על קריאת פרשת השבוע. זה היה כמו קרן אור קטנה בשבילה, משהו לחכות לו כל השבוע. לא שהיו לה חיים קשים או מרירים מדי, גם כשהכל נח על מקומו בשלום, זה עדיין היה אחד מהרגעים היפים יותר שהיו לה מדי שבוע.
אחד הדברים שסבתא הייתה הכי מתרגשת מהם, היה לגלות איך פרשת השבוע 'מתלבשת' בדיוק על מה שקרה לה בזמן האחרון, מתאימה כמו כפפה ליד, או כמו שהיא הייתה אומרת בהומור – "כמו ציצית לבגד". היא הייתה מספרת בהתרגשות גדולה ובעיניים נוצצות, איך המשמעויות השונות שהיא הבינה מ'פרשת חיי שרה', למשל, מזכירות לה רגשות ותחושות ואירועים שחוותה בתוך משפחתה שלה ואיך ממש לאחרונה, לגמרי במקרה, דיברה עליהם עם רחל השכנה מלמעלה כשישבו על כוס קפה. פרשת השבוע הייתה עבור סבתא כמו הורוסקופ ולפעמים גם כמו מנהרת זמן.
סבתא לא תמיד הייתה כרוכה אחר פרשת השבוע וממתינה לה בהתרגשות כזאת, למעשה, שנים רבות חייתה בלי לתת לה שום יחס מיוחד. עם השנים שעברו והחיים שקרו, כך היא אהבה לומר, גילתה כמה זה מעמיק ומעשיר את מה שכבר קרה ומדי פעם אפילו את מה שעוד יקרה. לאט לאט הדביקה וסחפה גם אותנו באהבה ובהתרגשות שלה, ובכל פעם שביקרנו אותה בביתה בימי שבת, כשכבר לא תמיד יכלה ללכת לבית הכנסת, הייתה מקריאה לנו את הפרשה בחדווה ויראת כבוד, מטעימה ומייחדת כל מילה, תוך כדי פירוש וביאור הכתוב ולבסוף, הייתה מנחה אותנו בשאילתות ומעודדת אותנו לפתח דיון ושיחה בנושא הפרשה.
אני חושבת, עמוק בלב, שיותר משסבתא אהבה את פרשת השבוע, היא אהבה את הטקס סביבה. היא אהבה את זה שהיא הצליחה לעטוף אותנו בהתרגשות שלה ולהושיב את כולנו יחד, כל אהוביה, כדי לדבר ולדסקס על מה שעניין אותה ועל מה שאהבה ולנסות להשליך את זה על החיים שלנו, ועל מה שקורה היום – גם בתוך המשפחה וגם בענייני פוליטיקה ומדינה וכלכלה ואפילו בצרות הקטנות האישיות, ההנאות היפות והאהבות הקיימות והחולפות.
היא אהבה איך שהעבר מתלפף סביב ההווה ומעלה תהיות על העתיד. היא הכי אהבה כשהדיון הפך כל כך סוער וחי, שהיא נאלצה להיכנס לתפקיד המורה "הקשוחה" ולהשליט שקט וסדר בין כל בני המשפחה המשתוקקים להביע את דעתם. אבל היא כל כך נהנתה מזה שהיא אף פעם לא באמת הצליחה להיות לגמרי קשוחה ולרוב העניין הסתיים בצחוק גדול של כולם.
עליי להודות, בהתחלה לא הבנתי את קרבתה הגדלה והולכת של סבתא לנושא ואת אהבתה המתגברת לקריאה בפרשה, אבל היום, בדיעבד, אין שמחה ממני על העובדה שבדרכה שלה הייחודית, העדינה, היפה והלא מאלצת, אלא רק בעצם אהבתה הגדולה והיותה, הצליחה לאחד את כולנו תחת פרשת השבוע שלה.