פעמים רבות ילדים להורים גרושים מוצאים את עצמם "קרועים" בין שני צדדים–דבר העלול לגרום ל"צלקת" נפשית. חלקם נאלצים להתמודד עם קונפליקט משמעותי, שלעיתים אף מלווה רבים מהם לאורך כל שלבי חייהם. החלטות מסוימות שמתקבלות במצב רגיש שכזה, עלולות להוביל לנזק בלתי הפיך ולהשאיר את חותמן ללא כל יכולת שינוי.
הוריי התגרשו כשהייתי בת 5, כפי שניתן להבין לא זכורה לי הנוכחות של דמות אב בחיים. מיד לאחר הגירושין, אמי קיבלה עליי את המשמורת והייתי נפגשת עם אבי כפעם בשבוע בלבד. בהיותי בת 8 החלטתי שאינני מעוניינת להיפגש איתו יותר. זוהי החלטה שקשה לקבל, ואף קשה יותר כשהיא מגיעה מילדה. עד היום, כ-17 שנים לאחר מכן אני תוהה מה הוביל אותי להחלטה זו.
להורים גרושים קשה ואף בלתי אפשרי לפעמים, לעשות הפרדה בין מה שהם חוו בזמן הגירושין, לבין הצורך וההרגשה לספר זאת לילדיהם. חשוב לציין שאני לא מגיעה ממקום שיפוטי, אלא מתוך רצון להעביר מעט מן הרגשות שמתעוררות בקרב ילדים להורים גרושים. לעיתים נוצר מעין ניכור הורי בין הורים גרושים ויש לו השלכות רבות.
אחת מהן היא הקונפליקט המלווה ילדים להורים גרושים-האם להישאר מנותק מההורה או לפעול לחידוש הקשר עמו?
שיקול לאי חידוש הקשר עלול להיות בשל פחד וחוסר רצון לפגוע בהורה האחר- הרי אם מישהו מסוים גידל אותנו על הצד הטוב ביותר שהיה יכול, והשקיע בנו מאמצים רבים במשך כל חיינו, האם אנו נרצה שתתעורר בו תחושת עלבון?
שיקול נוסף הוא הפחד שקיים מלהיפגע, בשל כך שישנו סיכוי לדחייה של חידוש הקשר מצד ההורה. סיבה נוספת שעלולה להוביל לפחד זה היא הרתיעה שקיימת מהדימוי של ההורה, שהוטמע בילדיו במשך כל חייהם. ייתכן שההחלטה שהגעתי אליה נבעה מדברים לא טובים ששמעתי על אבי, גם אם הם לא נועדו לפגוע ולנתק את הקשר שלי עמו.
אני יכולה להגיד שעם השנים, כשהתבגרתי יותר, הייתה בי רתיעה מאוד חזקה מאבי, ונראה שזו הסיבה העיקרית שגרמה לי להרגשה שאני לא יכולה לחדש עמו את הקשר שנותק.
בתור נערה בגיל ההתבגרות, עולות הרבה שאלות בהקשר של ניתוק הקשר-איך ההורה אינו מתעניין בך? האם כדאי לך לנסות ליצור עמו קשר?
שאלות אלו נותרות פעמים רבות כ"תלויות באוויר" ולא ניתן להן מענה חד-משמעי. בשל כך, עלולים להיווצר קשיים בגיל זה והמשך אי-יצירת קשר. מנגד, יש כאלו המגיעים מכך לתבונות חיוביות ופועלים לחידושו.
כיום, לאחר 20 שנים אני מתחילה לתהות אם אי חידוש הקשר זהו הדבר הנכון לעשות.
ככל שאנשים בוגרים יותר, נראה שכך הם מעריכים יותר את הוריהם, אולי בשל העובדה שהם הורים בעצמם, או שמא הם מבחינים בהוריהם שכבר לא כאלו צעירים.
פעמים רבות אני מוצאת את עצמי תוהה מי הוא באמת אבא שלי? אולי הוא לא מי שחשבתי כל החיים? אולי משהו בו השתנה? האם הוא ראוי להכיר בי ולהיות חלק מחיי, לאחר כל-כך הרבה שנים שבהם הוא לא נכח?
מעבר לכך, עלולות להתעורר תחושות חרטה לאחר מות ההורה-אולי זו הייתה טעות לא להכיר אותו? אולי האמת לגביו היא אחרת משחשבנו? אולי היה צורך לתת להורה להגן את עצמו, להשמיע את עמדתו ואת הסיפור מהצד שלו?
לאור המצב כיום, כנראה שאני גם לא אדע את רוב התשובות לשאלות אלה. להבדיל ממני, ייתכן כי אחרים כבר גילו אותן או בהליך התהוות לכך, והסוף במקרים שלהם יסתיים באופן טוב יותר עבורם.
מאמר עמדה מאת: הילה גבאי, סטודנטית לעבודה סוציאלית שנה א' באוניברסיטת בר- אילן