כיום אין איש חינוך שלא מכיר את המונח הפרעות קשב וריכוז. המצב בו אנו נמצאים היום הוא חשוב והכרחי להצלחת אותם ילדים עם הפרעות אלה בחייהם. בעבר התחום של הפרעות קשב ולקויות למידה לא היה מוכר כמעט וילדים רבים נפלו בין הכיסאות בניסיונות להתמודד עם הקשיים שלהם. בעבר ילדים אלה היו סובלים מדימוי של עצלנים, מופרעים ופשוט "ילדים רעים".
חוסר צדק חברתי
לצערי גם היום, למרות שהמצב שונה בתכלית והמונחים האלה מוכרים בכל בית ספר, ילדים אלה עדיין לא תמיד מקבלים את המענה המתאים ביותר עבורם. כמובן שפעמים רבות ילדים המתגוררים בפריפריה, הגיאוגרפית או החברתית ומגיעים מרמה סוציואקונומית נמוכה, ולהם סוג מסויים של הפרעת קשב וריכוז או לקות למידה, סובלים יותר מאשר ילדים המתמודדים עם קשיים אלה אך נולדו למשפחה אמידה יותר.
שכיחות התופעה
הסברה הרווחת היא שכתוצאה מהכרות של יותר ויותר אנשי חינוך את התחום של הפרעות קשב וריכוז, יותר ילדים מגיעים לאיבחון ומאובחנים מבעבר. אם בעבר היה אפשר לדווח על כאחוז אחד של ילדים המאובחנים עם הפרעה של קשב וריכוז, כיום המספר הוא בין 5% לבין 10%. אחוז זה הוא גבוה מאוד ביחס לאוכלוסיה הכללית אך כנראה שהוא לא השתנה וגדל, אלא המודעות גברה ובעקבותיה האיבחון גבר.
עם זאת, מעניין להסתכל על הפער הגדול בין האחוזים, יש הבדל גדול בין 5% לבין 10%. אנשים אומרים שפער זה נגרם כתוצאה מהעלות הכספית של איבחון. איבחון ילדים להפרעות אינו זול, איבחון של הפרעות קשב וריכוז יכול לעלות אלפי שקלים ולא כל משפחה יכולה לעמוד בו, גם אם ישנו חשד כי הילד זקוק לכך. ניתן לראות זאת במיוחד בהבדל בין אחוז הילדים המאובחנים במקומות בהם הרמה הסוציואקונומית גבוהה לעומת מקומות בהם הרמה הסוציואקונומית נמוכה.
השוואה בין המקומות
במקומות בהם הרמה הסוציואקונומית של האוכלוסיה גבוהה ניתן למצוא יותר ילדים המאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז כזו או אחרת או עם לקות למידה מסויימת. זה לא בהכרח אומר שאחוזם באוכלוסיה הזאת אכן גבוה יותר מאשר באוכלוסיה עם רמה סוציואקונומית נמוכה יותר.