מבוסס על מאמר מאת: אריאל נפחי מנכ"ל ומייסד הירו מדיה
כבר בשנת 1992 הוציא ברוס ספרינגסטין (הבוס הבלתי מעורער של הרוקנ'רול) אלבום נפלא ואחד השירים הבולטים בו הוא: 57 Channels And Nothin' On, בתרגום פשוט: יש 57 ערוצים ואין לי מה לראות. מעניין לציין שלחן השיר מותאם למונוטוניות והשעמום שמביע ספרינגסטין במילות השיר.
ספרינגסטין היטיב לזהות את מה שכולנו הרגשנו כבר בשנות ה-90. אנחנו משלמים הרבה כסף עבור הכבלים או הלוויין – מדי חודש, מחברים אותנו לעשרות ערוצים, בפועל אנחנו צופים רק בערוצים אחדים מביניהם ועד מהרה אנחנו מגלים שבעצם אין לנו מה לראות.
עידן המידע פותר לנו את התעוקה שליוותה אותנו במשך כ-2 עשורים. מעתה כל אחד מאיתנו יכול לבחור לראות את מה שהוא רוצה, כל אימת שירצה ומהיכן שיחפוץ. המודל המסורתי של טלוויזיה בכבלים/לוויין הופך לפחות רלוונטי, ואת מקומו תופסים מודלים של חברות כמו נטפליקס, פופקורן, הולו ועוד.
סקרים שנערכו לאחרונה מראים נתונים דרמטיים: יש ירידה מתמשכת בשיעורי הצפייה ברשתות הברודקאסט המסורתיות. במקביל חל מעבר הדרגתי וקבוע של הצופים לצפייה בטלוויזיה און ליין.
אם אתבקש לשים את האצבע על הנקודה בציר הזמן שבה הבנו שהמהפכה כבר כאן ולא ניתן לעצור אותה, אז אציין את הזמן שבו נטפליקס עברה, בנתח השוק שלה, רשתות טלוויזיה גדולות דוגמת CBS, שנחשבת לרשת המוצלחת ביותר בארצות הברית. מאחר והמעבר לאונליין וידאו הוא הדרגתי, אפוא, אז מי שבתחום אינו מופתע, אך במקביל מבין שמדובר כאן בשינוי תרבותי עצום בממדיו ובהיקפו.
מדוע איננו מופתעים? כי הרעיון שאנחנו, הגולשים-צופים, נקבל בלחיצת כפתור תוכן שמותאם עבורנו וכמו נתפר למידותינו מתוך מאגר ענק של סרטים וסדרות הוא מהלך נפלא ומהפכני שמייתר ביותר ממובן אחד את רשתות הברודקאסט המסורתיות, שבתורן מציעות לנו לוח שידורים פלקטי וידוע מראש, שמכוון אל המכנה המשותף הגדול ביותר.
אנסה להמחיש את המהפכה בתעשיית הטלוויזיה שפוקד אותנו בעזרת דוגמה: רשתות הברודקאסט הגדולות פועלות כבר למעלה מ-50 שנה. הן שלטו בתעשייה ללא מפריע והביאו אלינו סדרות כמו "המפץ הגדול", "הסמויה" ו-"CSI" שקהל היעד שלהן הוא פחות או יותר – כולם. סדרות אלו נועדו הן לעיניהם של משפחות, הן לזוגות צעירים, הן לנוער ולרווקים, הן למסורתיים, הן לחילונים והן לבני הגיל השלישי, יען: תפסת מרובה לא תפסת. כאשר מנסים לספק כל כך הרבה קהלי יעד ייחודיים סופנו לפספס את המטרה. באופן כזה, אף קהל לא מקבל את מה שהוא באמת רוצה.
אך כמו שהרדיו לא חיסל את העיתונות הכתובה והטלוויזיה לא חיסלה את הרדיו, ככל הנראה תחום הווידאו המקוון לא יחסל כליל את רשתות השידור הגדולות. רשת ענק כמו CBS עדיין מציגה אירועים, תוכן וסדרות בעלי אחוזי צפייה גבוהים במיוחד. אולם במקביל הגולשים-צופים תרים אחר אפשרויות צפייה נוספות שלא נמצאות בתפריט של שידורי הטלוויזיה המסורתיים.
בניגוד להשקפת העולם של הטלוויזיה המסורתית, חברה כמו נטפליקס מונחית על ידי שתי הנחות יסוד:
- כל גולש-צופה הוא מיוחד ויש לו צרכים אינדיווידואליים.
- הגולש-צופה מעוניין להיות פאסיבי.
על בסיס הנחות אלו פיתחה נטפליקס את מודל השידור שלה. היא מציעה אלגוריתם מיוחד שמצליח להתאים תוכן וידאו מקוון לטעמו והעדפותיו של כל גולש וגולש. נטפליקס מזמינה אותנו לחוויית צפייה אישית שמכוונת בדיוק אלינו. לא עוד זפזופים חסרי תכלית בערוצי הכבלים/לוויין.
אז נכון, CBS עדיין נהנית משיעורי צפייה גבוהים, בארצות הברית יש לה כ-20 מיליון צופים בזמן פריים טיים, אך אפשר לראות את הסדקים במעמדה. היום גולשים-צופים מצפים לקבל את התוכן שהם אוהבים בכפית זהב, ישר אל הפה. ואת זה CBS לא יכולה לספק, נכון לעכשיו. למעשה תפיסת עולם כזו מנוגדת למודל של CBS ודומיה.
בעולם שבו אנחנו חיים הכול מתחיל ונגמר באות האנגלית "I" קרי: "אני" (IPHONE, IPED) מי שישכיל להתאים את התוכן לצופה האינדיווידואלי ייהנה מהצלחה ומאריכות ימים. מי שיאחז במודלים ישנים של טלוויזיה יעלם כמו שנעלמו הלייזר דיסק, "ערוצי זהב", הפוגים, ניק קרשו, חבורת הזבל, בלוקבאסטר וסמנטה פוקס.
מבוסס על מאמר מאת: אריאל נפחי, מנכ"ל ומייסד הירו מדיה